(המסמך שנכתב במקור במכונת כתיבה, עובד על ידי עם שינויים קלים של טעויות כתיב וסגנון. וזאת בלי לפגוע בהומור ואהבת הארץ של שמואל. ההערות בסוגריים חלקן של שמואל במקור וחלקן שלי. גדעון).
נוסף להיותי פקח מתנדב בשמורת נחל כזיב, הטלתי על עצמי לערוך סקר מערות בנחל, כתחביב אישי. המדובר ביום אחד בשבוע.
מאז ומתמיד קורצים למטיילים בנחל, פתחי מערות מהמדרונות, בגדלים ובגבהים שונים. המערות מהן גלויות לעין ואחרות מוסתרות בחלקן, ואלה מגרות ומושכות פי כמה. אני מאמין שרבים כמוני, בטיילם בנחל ובראותם את הפתחים הנ"ל, הם מאחלים לעצמם ומקווים, שיבוא יום ויכבשו גם אותם. אבל מסתבר שכמה שאני מתקדם יותר בנושא ומגיע אל יותר מערות, גם העניין והמתח עולים. צצות עוד ועוד מערות, ממצאים ותגליות ואתם שאלות חדשות שיש לתת עליהן את הדעת ולמצוא להן מענה. בקיצור באם הצבתי לעצמי מטרה 'לכבוש מערות', היום כבר אינני יודע מי משני הצדדים הוא הכובש ומי הנכבש, כי מה שברור הוא שאני נפלתי קורבן ללא תקנה לקסמיהן.
אפרט: אני מגיע אל מערה ידועה ומוכרת, על מנת לקחת מידות, לקבוע את מיקומה במפה, לחפש חרסים חציבות ופרטים נוספים. והנה במדרון שממול, קורץ לי פתח מפהק ומבטיח. הפעם אני מסתפק ברישום עובדה זו, כי הרי כפקח עלי להפגין גם נוכחות בשמורה למטה, "לראות ולהראות". אבל מנגנון הסוקר שבי נכנס להילוך גבוה. לפני שאני יורד, אני משקיף ומנסה לאתר גופים הבולטים בשטח התגלית החדשה, על מנת להיעזר בהם אחר כך להגיע אל היעד, ביותר קלות. כי בדרכי אליו, אני על פי רוב לא רואה אותו, בגלל סבך ומסלע גבוהים ממני, המסתירים את הראות. או אז אני נעזר באותם עצמים בולטים אשר קבעתי מראש, ומנווט את דרכי. הדבר השני: עלי לעיין היטב במפות ולרכז אינפורמציה נוספת, כי יתכן ומכיוון אחר ישנה גישה נוחה יותר.
קורה ובדרכי אל מטרה, מתגלית מערה נוספת שלא ידעתי על קיומה כלל. קורה גם שתוך כדי טיפוס במעלה, אני מגיע אל שביל דרוך היטב והוא אשר מוביל אל המערה. זה שוב מחייב אותי ללכת עם השביל אל קצהו השני לדעת מהיכן הוא בא, כי כבר קרה ששביל מקשר מערה אל ישוב קדום ואלמוני. דרך אגב, על כל הממצאים והמידע הארכיאולוגי אני מוסר לנוגעים בדבר. ויש לציין שרבים הם המתקנים והאתרים הקדומים בשטח.
ישנן מערות שאף פעם לא שימשו לשום דבר, לכן גם אין שביל אליהן. מה שברור עם או בלי שביל, שהצורך להתגבר על שיפועים תלולים, על הסבך הקוצני ועל מצוקים זקופים, הוא מאמץ ולפעמים גם לא נעים בכלל.
כל מערה והמייחד אותה, כל אחת והאישיות שלה. אמנם בכולן יש עניין ובכל זאת גם בנושא זה ישנן ששוות יותר. ישנן ששימשו למגורים או מסתור, ישנן ששימשו ומשמשות עד היום, לכנס עדרים ללינת לילה בחורפים. ישנן שדורסים ביקרו בהן לבנות להם קן ואחרות משמשות משכן לדרבנים, עטלפים ושפני סלע. אני מכיר שתי מערות בשמורה אשר נחיל דבורים התמקם בהן. וכאלה שלא תואר והדר להן, והן פשוט רק עונות להגדרת היותן מערות ורק במקרה צופות על מרחבים אגדתיים, משתלבות בנוף ומוסיפות לקסמיו.
אחת מסוימת ומיוחדת, שקבעתי שאין להגיע אליה ללא חבלים עקב המצאה בלב מצוק זקוף ומאיים, הרי היא המערה בצוק-הנשרים (שקיף נסורה - מערבית לעין זיו). אבל במבט שני גיליתי קו צמחייה דקיק ודליל המגיע עד פתח המערה. אולי זו מן מדרגה צרה בסלע שאפשר להלך בה? מה עושים? טיפסתי ועליתי בצד המצוק ומצאתי שאכן כן הוא. אני מתקדם בזהירות נצמד אל הסלע, מתחתי פעורה תהום ומעלי קיר זקוף של הרבה עשרות מטרים. כאשר הגעתי לבסוף, הבחנתי מיד שכבר היו כאן לפני ואפילו לא מזמן כל כך. כי על קירות המערה כתובות ערביות, כתובות בפחם המדורה, אבל לא ידעתי את פשרם. בין הכתובות מצויירים גם צלבים, ורק שלוש אותיות לטיניות חזרו על עצמן מדי פעם בציורי הקיר, והן:PLO. (אש"פ). תחילה לא הצלחתי לקרוא את המילה הזאת, עד שהבנתי שאלה ראשי תיבות ויש להציב נקודה בין אות לאות ....! חרסים לא מצאתי, את המידות לקחתי וחזרתי מהיכן שבאתי. כמובן שהודעתי על כך לממונים עלי ורשמתי זאת ביומני. כאמור כל מערה והמייחד אותה. כך כבר סקרתי מעל 50 מערות בשמורה ועוד ידי נטויה.
וכאן אני מגיע אל העיקר בכתבה. שוב אני מטפס במעלה מצוק, נושף כקטר, השריטות זבות דם, התרמיל על הגב ובלב תקווה. מדי פעם היעד מתגלה ושוב נעלם. אני הולך וקרב וכבר מונה כ- 16 פתחים במכלול מערות מגובבות בערבוביה. מושכת את תשומת לבי ביותר קבוצת פתחים אחת בת 4 קומות, החללים נראים כקשורים ביניהם. המערה התחתונה, גדולה ומרווחת, אך אין בה שום דבר מיוחד. אבל אני מרגיש כאילו עוקבים אחרי, או שמשהו מיוחד עומד להתרחש. אני ממשיך ומטפס מזיז לזיז אל הקומה השניה ומוצא בה: משכן של אדם עם פינת בישול, פינת שינה, על יתד עץ התקוע בקיר תלוי לו פנס רוח משועמם ועל יתדות אחרות קרעי ביגוד. על הרצפה מתגלגלים נעליים בלויות וכלי קיבול פלסטיים ובמטבח כלי בישול מאלומיניום. מאוחר יותר נודע לי, שזהו משכן לרועה בזמן שעדרו מכונס במערה מתחתיו. אל הקומה השלישית אפשר להגיע בטיפוס על הקיר במין מעלה תלול ומפחיד. שם באפר הרצפה מצאתי חרסים רבים מתקופות שונות. אל הקומה הרביעית הגעתי רק כעבור חודש ימים, כי פיתחה בתקרת הקומה השלישית, ולשם כך זקוק הייתי לסולם ואותו הרי יש למשוך ולהעלות בחבל. לכן הייתי זקוק לידיים נוספות, זאת הזדמן לי כאשר יצאנו לטייל ביחד עם ילדיי ונכדיי. זוג תנשמות שהמקום בחזקתם מזה דורות, לא היו מאושרות מפלישה זמנית זו.
אבל מי הוא העוקב אחרי? כאשר שוב הייתי למטה בחוץ ואני מביט בריכוז סביב סביב ... עיני נתקלות ... בדמות אדם ... בגודל טבעי ... ייצוגי וברור בתכלית ... חצוב בסלע ... לקח לי זמן להתאושש ממפגש זה. אינני יודע מה שהוא חשב, אבל בראשי התרוצצו אלף מחשבות. אחרי שהצלחתי להכניס סדר לבלבול שבראש, החלטתי להעביר את הנושא לידידי ומורי הארכיאולוג מבית העמק (ד"ר רפי פרנקל), אשר יד לו בסקר הארכיאולוגי הנערך באזור. כמובן שדיווחתי בנידון גם לממונים עלי ברשות (רשות שמורות הטבע). ועד לגמר החקירה המקצועית (כבעיית התקופה) והפרסום המדעי, אני מנוע מלפרט פרטים כל שהם ולציין את מיקומו.
לסיום. גם בהתחשב עם התקופה הקשה העוברת עלינו, כולנו מצווים להטות שכם בכדי להוציא את העגלה מהבוץ. כל אדם יכול למצוא לעצמו עיסוק מועיל על פי קישוריו, ולתרום בזה את חלקו לארץ ישראל יפה עוד יותר. ועל ידי כך להחזיר את המצב כפי שהיה פעם וכפי שצריך להיות. הדבר בהחלט אפשרי, באם נבין שהמתנדבים למיניהם בעצם מקבלים החזר פי כמה וכמה ממה שהם נותנים וזה שכרם: בהרגשה טובה, בזקיפות קומה וביציאה מהשגרה. ומקרה הנידון: להימצא בחיק הטבע, בנופים משגעים. והעיקר לפגוש אנשים יפים – את המטיילים למיניהם, שוחרי מרחבים נופים וטבע, ומעליהם את אנשי הרשות לשמורות הטבע והחברה להגנת הטבע, שעושים את עבודתם נאמנה והתוצאות כבר נראות היטב.
שמואל באר
מושב בן עמי